<h1>ארחות חיים דין צדקה סימן ד'</h1>
<h2>דף סח.</h2>
כתב הר"ם במז"ל היו לו מאתים זוז אע"פ שאינו נושא ונותן בהן או שהיו לו ג' דינרין ונושא ונותן בהן הרי זה לא יטול לא לקט ולא שכחה ופאה ומעשר עני. היו לו מאתים זוז פחות דינר אפילו אלף נותנין לו כאחד הרי זה מותר ליקח. היו בידו מעות והרי הן עליו חוב או שהיו ממושכנין לכתובת אשתו הרי זה מותר ליקח. עני שצריך ויש לו חצר וכלי בית ואפילו כלי כסף וכלי זהב אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו אלא מותר ליקח. ומצוה ליתן לו בד"א בכלי אכילה ושתיה ומצעות ומלבוש וכיוצא בהן. אבל אם היו לו כלי כסף וזהב כגון (חגרה) [מגרדה] ועלי וכיוצא בהן מוכר אותן ולוקח (פירות) [פחות] מהן. בד"א קודם שיגיע לגבות מן העם אבל לאחר שגבה מן הצדקה מחייבין אותו למכור את כליו ולוקח פחות מהן ואח"כ יטול. בעל הבית שהיה הולך מעיר לעיר ותמו לו המעות בדרך ואין לו [עתה] מה יאכל הרי זה מותר ליקח לקט שכחה ופאה ומעשר עני. ומותר ליהנות מן הצדקה ולכשיגיע לביתו אינו חייב לשלם שהרי עני היה באותה שעה למה הדבר דומה לעני שהעשיר שאינו חייב לשלם. עני שנתן פרוטה לתמחוי או לקופה מקבלין ממנו ואם לא נתן אין מחייבין אותו ליתן. נתנו לו בגדים חדשים והחזיר ישנים מקבלין ממנו [אם לא נתן] אין מחייבין אותו ליתן ע"כ.
